המסמך של גזית באמת מרתק, בין השאר משום שהבין את חשיבות בעיית הפליטים הפלסטינים, ומשום שהגדיר את מלחמת ששת הימים כ"מלחמת השיבה".
אבל גזית (וגם ברגמן) מתעלמים מהעובדה שממשלתו של לוי אשכול עשתה מאמצים גדולים מאוד אחרי המלחמה כדי לנסות ולגשש אם יש עם מי לדבר בצד הפלסטיני https://twitter.com/ronenbergman/status/1314808491232591872

התוצאות היו עגומות למדי. הפלסטינים דחו על הסף כל אפשרות של שיקום הפליטים. זה מתואר למשל בספר של משה ששון, שכיתת את רגליו בשכם ובחברון כדי לבדוק אם תמורת מענקי שיקום גדולים, בניית שכונות לפליטים על ידי ישראל ועוד הטבות, יסכימו ערביי הגדה לקלוט בתוכם את פליטי עזה.

ראש עיריית שכם הפנה את ששון לחברון, וראש עיריית חברון הפנה אותו לשכם. ככה מיסמסו הפלסטינים יותר מ-10 תוכניות שיקום, שבחלקן היה מעורב גם שמעון פרס, בעשור שאחרי מלחמת ששת הימים. לא יוזמה ישראלית היתה חסרה שם, גם לא כסף (פרס שקל לגייס כסף לצורך כך מפינלתרופים יהודים ברחבי העולם).

מה שהיה חסר זה רצון פלסטיני להשתקם. כי מבחינתם כל עוד הם לא משוקמים המלחמה עם ישראל לא נגמרה.

גם הנקודה השנייה - הקמת מדינה פלסטינית - לא נעלמה מעיניו של אשכול. בספר של דן בבלי מתואר כיצד יחד עם דייב קמחי הסתובבו השניים בכל השטחים מיד לאחר המלחמה כדי לחפש פרטנר לשלום בדמות מדינה

פלסטינית עצמאית בשטחים שנכבשו. יוק. לא היה עם מי לדבר. האדם המתון ביותר, עזיז שחאדה, הסכים בשיחה עם בבלי שישראל והפלסטינים יגיעו להסכם שלום על בסיס תוכנית החלוקה (שנייה וחצי אחרי שישראל כבשה את סיני, הגולן ויהודה ושומרון). גם על כך לא הסכים להתחייב, רק לומר שידאג לכנס את המוסדות

המתאימים. גם כאן לא מדובר בקוצר ראות ישראלי, או בחוסר נכונות, או בגבהות לב כפי שכותב ברגמן. האמת הפשוטה היא שאף פלסטיני לא הסכים להגיע להסכם שלום עם ישראל שמשמעותו הכרה בישראל בגבולות שלפני 67.
גזית אדם עתיר זכויות, אבל אין צורך לשכתב את ההיסטוריה.